יצירת שפה צורנית

תכנון הבתים בעמק

התנועה בבית הראשון, מתרחשת בין אורות וצללים בעוצמה משתנה, כך שבמהלכה נגלה הנוף ומסתתר לסירוגין. על סף הכניסה לבית ישנה מבואה חיצונית המצלה ומרככת את אור השמש ומגנה מפני הגשם. דלת הכניסה נפתחת פנימה ועם הכניסה, נפגש המבט הנשלח פנימה וימינה בחלון גדול הממסגר את נוף השדות והרי הכרמל והופך אותו לתמונה. כאן נפתחים בפני המבט שני כיוונים, האחד אל חדר המגורים והמטבח, האחר אל חלקיו האינטימיים של הבית הכוללים את חדרי השינה, המקלחת וחדר המשפחה. הולכה זו של המבט תואמת את חלוקת הבית לאגף ציבורי ואגף פרטי, הנפרשים בפני המבט בכניסה המוארת מלמעלה וחוצצת בין שתי המסות.

תכנית העמדה וקומת קרקע של שני הבתים, נעמה דגן.

המסלול שעושה המבט מהכניסה פנימה עובר על פני מקומות שהייה והתכנסות מסוגים שונים, כך שנוצר "משחק" של גילוי הנוף והסתרתו. הדבר מעניק למתבונן רשמי תאורה משתנים. מסלול זה מסתיים בחדר המשפחה המוביל לחצר סגורה משלושת צדדיה, כשזה הרביעי פונה אל הנוף. החצר היא לב הבית והיא מספקת מקום ישיבה אינטימי, קטן ביחס, המוצל על ידי קירות ויחד עם זאת פתוח אל הנוף ואל השמים. דרך חלופית נוספת מובילה מחזית הבית במעלה מדרגות אל מרפסת הגג הצופה אל הנוף. מרפסת נוף זו מוגנת על ידי קירות הבית המצלים עליה כך שנוצרת מעין חצר פנימית נוספת ומוגבהת.

תכנית הבית הראשון התחילה מרעיון צורני- שני נפחים מלבניים משיקים זה לזה וברווח שנוצר ביניהם נכנס האור מלמעלה. לאחר מכן התפתח הרעיון הצורני לכדי מרקם של כמה נפחים בגבהים משתנים, מתפרסים על הקרקע בקווים אופקיים. בהמשך, הרעיון שהצורות נמשכות מעט למעלה, אל השמיים, כמו הרים מעל העמק.

סקיצה, נעמה דגן

הדמיה- חזית בית דקל, נעמה דגן

הדמיה- חזית בית דגן, נעמה דגן

הרעיונות הללו הם חומריים וצורניים, מנסים להכניס לתוך הבית את הנוף שבו הוא יושב, לעשות הפשטה של הטבע. אלו רעיונות שאפשר למצוא בזרמים כמו אקספרסיוניזם, ארט דקו וארט נובו. אך השפה היא מאוד מינימליסטית- הנפחים לבנים, עדינים ולא מקושטים, החלונות דקים ושקועים. המודרניזם הוא שפת הבסיס התרבותית- גגות שטוחים, חלונות סרט המשכיים, בטון וכ'ו.

ובצד המודרניזם, מופעל בתכנון ההקשר המקומי, שעניינו העיקרי בניה באקלים ים תיכוני הדורש התמודדות עם אור בוהק וחום גבוה. בניה בהקשר זה תיטיב להשתמש בהצללות שמייצר המבנה (באמצעות חצרות, למשל) ובצורניות הנפרשת במאוזן לקרקע ובקרבתה ככל האפשר. זאת, בנוסף למקומות ישיבה בחלוקות המשנה בפנים ומחוץ למבנה, על גבי גגות ומרפסות, בחצרות ובמבואות.

תצלום המגרש בחורף, נעמה דגן

תצלום המגרש בקיץ, נעמה דגן

תכנית הבית השני, נולדה אף היא מרעיון צורני שלפיו מהווה דלת הכניסה הראשית מעין פתח שואב המחבר בין שלושה נפחים אטומים. זוהי כניסה דרמטית המתרחשת למול הנוף. מבואה חיצונית מובילה לכניסה צרה ומוצלת, הדלת נפתחת לרווחה ואז נגלה נוף העמק במבט הראשון. אזור השינה מופרד גם כאן מהאזורים הציבוריים ודרך מובילה ביניהם ומסתיימת בחצר פנימית. כאן, הכניסה היא מ"אמצע" הבית וממנה ניתן לפנות אל החדרים או לחילופין, לעלות במדרגות לסטודיו השוכן למעלה. הקומה העליונה תוכננה כסטודיו לבעל הבית שעיסוקו ביצירה והיא כולה פתוחה אל הנוף. הסטודיו נפתח, בתורו, אל מרפסת גדולה המאפשרת התכנסות או הופעה בפני קהל לא גדול.

בשני הבתים גם יחד, פונים החללים הציבוריים אל הנוף ובשני הבית מהווים חללים אלה מרכזו ולבו של הבית.

בית אחד ניצב על הרחוב ואילו השני נבנה בעומק המגרש. הכניסה מתבצעת דרך מדרכה משותפת במרכז המגרש, ממנה מתפצל השביל לשניים המובילים כל אחד לביתו. דבר זה מחלק את המגרש לשתי חצרות משותפות, חצר קדמית הנושקת לרחוב וחצר אחורית נסתרת בין שני הבתים. האחרונה מיועדת לבילוי משפחתי משותף והיא פונה כולה אל הנוף ועשויה שיפוע עדין.